קניין רוחני בעידן הדיגיטלי

 מבוא

"ממשלות העולם המתועש, אתן, ענקיות יגעות של בשר ופלדה. אני בא מהסייברספייס, ביתה החדש של המחשבה. בשם העתיד אני מבקש מכן, הבאות מן העבר, להניח לנו לנפשנו. אתן לא רצויות בינינו. אין לכן ריבונות במקום שבו אנו מתאספים"

 

במילים אלו פתח ג'ון פרי בארלו (John Perry Barlow) את הכרזת העצמאות של הסייברספייס שחוברה בשנת 1996. בארלו היה הראשון להשתמש במילה סייברספייס כדי לתאר את רשת האינטרנט על שלל טכנולוגיות המידע והענפים הנלווים לה ואת חשיבותה הגדולה. ואכן, בתוך זמן קצר הפך הסייברספייס לאחת מהתשתיות המוגדרות על ידי ממשלת ארצות הברית כ- Critical Infrastructure, זאת לצד תשתיות כמו מים וחשמל. אחד מהשינויים הדרמטיים שהביא עימו הסייברספייס הוא האפשרויות לשיתוף והעברת מידע באופן שנתפס לרוב ככלי לקידום גלובליזציה ולגישור על פערים חברתיים ואף מדינתיים. למעשה הפך הסייברספייס למקור המידע הגדול והזמין ביותר בעולם. מאפיינים אלו ואחרים יוצרים בסופו של יום שאלות לגבי המידע שנוצר ונאגר בסייברספייס. בארלו כתב מאמר נוסף בו ניסה להגדיר מחדש את החשיבה אודות משמעות המידע בעידן דיגיטלי תוך דגש על נושא זכויות יוצרים. המאמר עורר מחלוקת לגבי שאלת זכויות היוצרים והשפעתן על הפרט והחברה בעידן הדיגיטלי. ישנן שתי גישות מרכזיות הניצבות במחלוקת: עמדה אחת נתמכת על ידי לורנס לסיג (Lawrence Lessig) שנודע כמטיף ל"תרבות חופשית" ולחופש המידע וכראש החץ לענייני זכויות יוצרים בכלל ובעידן האינטרנט בפרט. לטענת לסיג, הניסיון להרחיב את זכויות הקניין ולהפריט את המידע בסייברספייס, תביא לדיכוי היצירתיות שהעניקה רשת האינטרנט לעולם ולהקפאה של ערכים נוספים רבים שנולדו עם הפיכת הסייברספייס לחלק מחיינו. מנגד ישנה העמדה הנתמכת על ידי ריצ'רד ספינלו (Richard A. Spinello)  ונורמן בוי(Norman E. Bowie). עמדה זו גורסת לכשל נטורליסטי בעמדה הנגדית ולשני נזקים עיקריים שייגרמו בטווח הארוך: הראשון הוא הנזק שייגרם ליצירה האנושית בשל טשטוש הזהות של יצירות והשני הוא נזק מהותי שייגרם לזכויות הפרט ובהן הזכות של היוצר לקבל הכרה על פרי עמלו. החיבור שלפניך יעמוד על האתגרים בתחום זכויות היוצרים בעידן הדיגיטלי. החיבור מחולק לחמישה חלקים: בחלק הראשון (החלק העיוני) נפרט את מושגיי היסוד לעצם קיומו של קניין רוחני וננתח את המשמעות המושגית החדשה שהביא הסייברספייס. בחלק השני נדון במעמדו של הקניין הרוחני ברשת האינטרנט. בשני החלקים הבאים נתאר את העמדות השונות להגנה על זכויות היוצרים בסייברספייס בחלק האחרון נציג עמדות אלטרנטיביות להגנה על זכויות היוצרים בעידן הדיגיטלי.

קריאה מהנה.
ענבר ריס

 

חלק ראשון: מושגי יסוד לעצם קיומו של הקניין הרוחני


תיאורית האישיות

. הערכים אשר מלווים תיאוריה זו ניתנים לחלוקה גסה לשני סוגים אשר למעשה מחזקים האחד את השני. ראשית, קיימת מערכת הערכים מבית מדרשה של מרגרט ראדין (Margaret Jane Radin) אשר מציגה תיאוריה לפיה הדרך להגשמת אישיותו של האדם והבסיס לקיומו העצמאי עוברת דרך תחנות שונות של קניין. ישנם פריטים שונים, להם מערכת סנטימנטלית שונה כלפי האדם, אך רובם יכוננו את האדם באשר הוא. הבחירה אם פריט כלשהו יכונן אישיות או לא, נבדקת בצורה סובייקטיבית ומשתנה מאדם לאדם.

“One may gauge the strength or significance of someone's relationship with an object by the kind of pain that would be occasioned by its loss… For instance, if a wedding ring is stole from a jeweler, insurance proceeds can reimburse the jeweler, but if a wedding ring is stolen from a loving wearer, the price of a replacement will not restore the status quo--perhaps no amount of money can do so” .

שנית, קיימות התיאוריות מבית מדרשם של הגל וקאנט. תיאוריות אלו, להבדיל מזו של ראדין, מתבססות למעשה על האוטונומיה והחירות של הפרט וזאת בדרכי מבט שונות. הגל בוחר לראות את היצירות כדרך ביטוי לאוטונומיה של הפרט ואילו קאנט יוצא מכלל הנחה שהיצירה עצמה משקפת את אישיותו ומאפייניו של יוצרה. התיאוריות שהוזכרו מדברות על קשר חזק בין היוצר ליצירתו.

תיאורית העבודה, בדומה לתיאורית האישיות, מונעת מבסיס פרטני של היוצר עצמו אך מתמקדת בהיבט הכלכלי של היצירה. תיאוריה זו קובעת כי אדם אשר בחר להשקיע את עבודתו במוצר כלשהו, ראוי כי יזכה לתמורה מאותו תוצר סופי. תיאוריה זו, מבית מדרשו של לוק, מכירה למעשה בזכות טבעית שקיימת לכל אדם בפרי עמלו. בעוד שלכל אדם בעלות על גופו וחירות לעשות בו כרצונו, נראה כי הגיוני לשייך לו בעלות גם על תוצרים של עבודת גופו. מעבר לכך, טיעון הגמול מכיר בנכונות לתת לאדם "פרס" על השקעתו וזאת כתמורה לערך המוסף אותו הוא יצר לאותו משאב ציבורי ותוך התחשבות במאמץ של ביצוע העבודה עצמה. במהלך השנים עלו ביקורות רבות לתיאוריית העבודה וזאת נוכח הכלליות הרבה אשר טמונה בה. מספר עקרונות משנה הוכנסו לבסיסה של תיאורית העבודה על מנת להתאימה למסגרת החיים ולשמר את היעילות הכלל-חברתית שלה. בקצרה ניתן לציין כי חייבת להיות דרגה של התאמה בין כמות העבודה ותוצרה הסופי לבין הגמול אשר מוענק ליוצר. מעבר לכך, ובראייה כלל-חברתית, הגמול ליוצר יינתן רק כאשר היוצר עצמו לא גרם לבזבוז משאבים בצורה מיותרת ובמידה והשאיר מספיק משאבים ציבוריים לא מנוצלים לצורך שימושם של אחרים. שלושת מגבלות עיקריות אלו מלמדות כי גם אם נכיר בטיעון תיאורית העבודה כזכות טבעית של כל אדם, עדיין תוכנה והיקפה כפופים לצורכי הכלל ולמחיר החברתי המעורב. כשנבחן את תקפות ההצדקות להגנה על זכויות היוצרים בסייברספייס נראה כי למגבלות אלו יש תפקיד חשוב לגבי המצודדים בהסרת זכויות היוצרים בסייברספייס.

 תיאורית היעילות הינה הבסיס החברתי/כלכלי להצדקתו של הקניין הרוחני. תיאוריה זו מתמקדת באותו קונפליקט מובנה אשר קיים ביחס שבין הרצון להשיא תועלת אישית לבין הניסיון להשיא תועלת חברתית. גארט הרדין (Garret Hardin) ,במאמרו בדבר "הטרגדיה" של המשאבים המשותפים, טוען כי משאבים ציבוריים נוטים בסופו של דבר להגיע לכדי כליה וזאת נוכח צריכת יתר של השותפים להם (Free riders). הרדין המשיל את הסביבה לשטח מרעה, עליו מגדלים איכרים פרות. אדמת המרעה היא נחלת הכלל - היא שייכת לכולם. רועה הפרות הרציונאלי שואף למקסם את רווחיו, ולכן ישאף להגדיל את עדר הפרות שלו ככל שניתן. לטענת הרדין, החישוב הוא פשוט: הרווח מגידול הפרה הוא פרטי שלו, אולם הנזק לאדמת המרעה כתוצאה מרעיית-יתר יתחלק על "כולם" - על כל הרועים האחרים. מכיוון שכל רועה יחשוב באותה הדרך, האסון האקולוגי (דלדול משאבים) הוא למעשה בלתי נמנע. לכן, חברה של בני אדם רציונאליים ברמת הפרט תוביל בהכרח להתנהגות לא רציונאלית ברמת החברה, ולקריסה סביבתית. מכאן, אם נשליך את המשל של הרדין על הסייברספייס שבו המידע נצבר על ידי כמעט כל אחד מאתנו, הנמשל יהיה: שבמידה ולא תינתן הגנה על יצירותיהם של היוצרים, הרי סך התוצרת האנושית תתקרב לאפס, בעוד סך הניצול של יצירות קיימות ישאף למקסימום. אנו נראה כי לטיעון זה משקל רב באלו המצדדים בהחלת זכויות היוצרים על המידע בסייברספייס. הטענה תהיה כי ההגנה לזכויות יוצרים בנושאים שאינם מוחשיים דוגמת מידע באינטרנט, מאפשרת לחברה לעודד ולתמרץ את יוצריה להמשיך בעבודתם. ליוצר אשר מעלה את עבודתו לסייברספייס צריך להיות הביטחון כי תמורת השקעתו יינתן לו "מונופול" על יצירתו כך שיוכל ליהנות מרווחי עבודות הן ברמה הכללית והן ברמת המוניטין. חשוב לציין כי למרות ההקפדה על רווחי הפרט, גישה תועלתנית זו רואה את היוצר בעיקר כאמצעי לקידום אינטרס של הציבור ולאו כאובייקט עצמאי הראוי להגנה. עיקר הדגש בתיאוריית היעילות מושם על כלל הציבור, בעוד שליוצר ניתן תמריץ אשר מטרתו להבטיח את אותה אינטראקציה מפרה.

 

הסייברספייס כמרחב מושגי חדש

הדיון במחלוקת לגבי זכויות היוצרים בסייברספייס מעלה את השאלה מדוע כללי המשחק השתנו? אילו מושגים חדשים הביא עימו הסייברספייס שגורם לקבוצות גדולות לערער על תובנות ומוסכמות משפטיות וחברתיות? בחלק זה נעמוד על הבשורה החדשה שהביא עימו הסייברספייס. ברצוני להראות כי ניסיונות להחיל את מושגי 'העולם הישן' (שבו 'היישים' הם חומריים) על גבי העולם הווירטואלי אינם טריוויאליים ומצריכים חשיבה מחודשת. המונח סייברספייס הותווה ב-1982 על ידי סופר המדע הבדיוני וויליאם גיבסון, שיצר חיבור בין המילים קיברנטיקה ומרחב. 'קיברנטיקה' עוסקת בחקר הידע ובדרכים שבהם הוא נאגר, מועבר ונשלט. העיסוק בתחום זה משך את האדם החושב מאז ומתמיד: ניתן להזכיר את אפלטון ועולם האידיאות המשתקף בעולם הגשמי; דנטה אליגיירי שהזמין את קוראיו ל 'סיור וירטואלי' בגן עדן בקומדיה האלוהית' וקארל פופר שניסח את הקשר בין העולם הארצי, עולם המחקר, ועולם הידע המצטבר. הסייברספייס איננו בעל שום צורה מוגדרת. כיוון שלמוח האנושי קשה להתייחס למושגים מופשטים בלי להעניק להם צורה מוחשית בחרתי להציג את הסכימה הבאה מתוך שיעור של ד"ר אלי בן זקן. הסכימה מתארת את השכבות השונות המרכיבות את הסייברספייס:

VIRTUAL REALITY

SPACE

NET

WEB
 

  • שכבה פיזית - ה-NET מהווה רשת בין מחשבים בלבד.
  • ה-WEB מהווה רשת בין טקסטים/לינקים, דוגמת אתרי אינטרנט
  • ה-SPACE מהווה רשת בין אנשים ומקומות, דוגמת רשתות חברתיות
  • ה-VIRTUAL מהווה רשת בין מציאות וירטואלית דוגמת second life.
     

השכבות הרלוונטיות לחיבור זה הן שכבת ה-NET, השכבה הפיסית ("ברזלים" בעדה המקצועית: קווי האינטרנט, שרתים, טכנולוגיית פס רחב ועוד.) ושכבת ה-WEB, היא שכבת המידע בה נוצרים ונאגרים אוספים עצומים של טקסט, מאמרים, דעות, קישורים (בין: מילים,מאמרים,תמונות) אינדיקציות לגבי עניין דירוגים ועוד. דיוויד קוופסל (David Koepsell) מעלה בספרו "The Ontology of Cyberspace: Philosophy, Law, and the Future of Intellectual Property" שאלות לגבי מהות הסייברספייס.

"What or where is cyberspace? Is Cyberspace a place? Is it a thing? Do cyberspatial entities exist? How do they exist? “

לטענת קוופסל התשובות לשאלות אלו הכרחיות על מנת לתת מענה אפקטיבי לאתגרים העומדים בפני המחוקק ביחס לתכנים וליצירה המצויים ב-cyberspace. בפתיחת החיבור הזכרנו שממשלת ארה"ב הגדירה את הסייברספייס כתשתית קריטית. נשאלת השאלה האם הסייברספייס דומה לתשתיות קריטיות אחרות דוגמת תשתיות המים והחשמל? האם בתשתית קריטית הכוונה למכלול השכבות או אולי רק לשכבה החומרית-הפיזית. קוופסל טוען כי לשכבת המידע יש חלק בלתי נפרד מהסייברספייס ושבנקודה זו  נעוץ ההבדל המהותי בין הסייברספייס לתשתיות האחרות. אנשי "העולם הישן" יאמרו: אין חדש תחת השמש, הרי בדיוק אותו הטיעון תקף גם לגבי החשמל או המים. לא היה ערך לתשתית החשמל, אם לא היו מעבירים בו דרך תחנות הכוח את החשמל עצמו. הבסיס אותו בסיס, בצינורות זורמים מים, בקווי החשמל עובר מתח המתורגם מזרם חליפי לזרם ישיר, ובתשתית האינטרנט עובר מתח המתורגם מוולטים לביטים. האם האנלוגיה הולמת? ברצוני לטעון שלא. אין ספק שהסייברספייס הביא עימו ישויות חדשות שלא נמצאו בעולם הישן ואשר שינו התנהגויות חברתיות בצורה דרמטית. בין ישויות אלו ניתן למצוא את אינספור אתרי האינטרנט, רשתות חברתיות, ישויות תקשורת כגון המייל והצ'אט ועוד. ישויות אלו שינו את סדר היום האנושי ולכן תובנות העולם הישן דורשים בחינה מחודשת.

 

חלק שני: זכויות יוצרים בעידן הדיגיטלי

ראינו בחלק הראשון כי זכויות יוצרים, בדומה לשאר עולם הקניין הרוחני, נשענות למעשה על הצדקות ודוקטרינות תיאורטיות שונות. נשאלת השאלה האם אותן הצדקות מסורתיות הן בעלות תוקף כאשר מדובר בסייברספייס. במאמר העוסק בשינויים שחלו ביחס לקניין הציבורי בעידן הסייברספייס עורכת קרול רוז השוואה בין מושגי הקניין שהיו נהוגים ברומא העתיקה לבין היישומים השונים של קניין ציבורי ופרטי בימינו. רוז פורסת בפני הקורא סוגים שונים של קניינים ברשות הציבור:

 

Res Nullius

קטגוריה זו חלה על כל האובייקטים שמעולם לא יוחסו ומכאן אינם שייכים לאף אחד. דוגמאות לקטגוריה זו הם הדגים בים או אדמה שלא נתבעה עליה בעלות. קניין מסוג זה הופך לקניין פרטי ברגע שיש לאדם אפשרות ליטול עליו בעלות.

 

Res Communes

קטגוריה זו חלה על האובייקטים שמעצם טבעם משותפים לכולם. דוגמאות לקטגוריה זו הם האוויר, אור השמש ומי האוקיינוסים. על כל אלה חל הקריטריון שמכנה רוז "The Impossibility Argument", שמשמעו הוא שאובייקט שלא ניתן בפועל לתבוע עליו חזקה, ישתייך ל- Res Communes. היחס לאוויר הנו דוגמה לשינוי שחל במאה החולפת בתפיסת ה- Res Communes. בעידן הטכנולוגיה קיימים מספר מקרי קצה בהם Res communes הנם במצב של שימוש-יתר (overuse) או שימוש לרעה (misuse) ואז נדרשת התערבות ציבורית. שתי דוגמאות ביחס לאוויר כתשתית המצויה במצב כזה הנן אכיפת מידת זיהום אוויר של מפעלי תעשיה על ידי הממשלה וחסימת נתיבים אוויריים לטובת טיסות מסחריות. שתי הדוגמאות הללו משקפות את הצורך בקטגוריה השלישית שתידון כאן.

 

Res Publicae

קטגוריה זו חלה על כל המשאבים שהחוק מגדיר אותם כציבוריים. דוגמאות לטובין ציבוריים שכלולים בקטגוריה זו הנם דרכים סלולות, גשרים, נמלים וכיו"ב. חשוב לשים לב שבעוד ששתי הקטגוריות הראשונות הנן טבעיות (כלומר, קיומן מנותק מהקשר חברתי), קטגוריית ה-  Res Publicaeהנה נורמטיבית מעצם טבעה ומחייבת מעורבות של המדינה.

כאמור, הסייברספייס מחולק לכמה שכבות כאשר הרלוונטיות לחיבור זה היא השכבה הפיסית האחראית להעברת המידע ושכבת המידע עצמו. רוז טוענת שהפיכת תשתית האינטרנט (the physical layer of the Cyberspace ) לתשתית הניתנת לאזרח המדינה כחלק משירותים חיוניים כמו מים אינה נראית דמיונית במבט לעתיד. השאלה המורכבת יותר נוגעת לתכנים המועברים במדיום האינטרנטי. נשאלת השאלה לאילו מהקטגוריות משתייכת שכבת המידע בסייברספייס. על מנת לענות על שאלה מורכבת זו, ננסה ראשית למקם את הקניין הרוחני בכללו תחת הקטגוריות שנזכרו מעלה. בניגוד לחלקת אדמה או לחפץ מוחשי, לא ניתן לנכס רעיון באחד האופנים בהם אנו משתמשים על מנת להצהיר בעלות על אובייקט חומרי (כגון גידור). מרגע שרעיון או יצירה שוחררו לאוויר העולם לא ניתן "לקחת בחזרה" את החוויה התרבותית או התועלתית שהוענקה לשומע. לכאורה הקניין הרוחני משויך ל- Res Communes היות שכלל ה- Impossibility  Argument חל עליו. לדוגמא, אם שמעתי בהרצאה או בתוכנית רדיו רעיון למיזם או מחקר מעניין אין אפשרות 'לשאוב' את אותו הרעיון מתודעתי. הדבר המאפשר להפוך את הקניין הרוחני לקניין פרטי הנה החקיקה עצמה. חוקי הקניין הרוחני מאפשרים לאזרח להגביל את השימוש בצורות הביטוי של רעיונותיו, לרבות השמעתם בפומבי, העתקה ופרסום שלהם ללא רשות מהמחבר. בכך הופך הקניין הרוחני ל- Res Nullius עד לרגע שתתבע עליו בעלות. רוז טוענת שבחינת הסייברספייס מורכבת אף יותר ומעלה שתי נקודות עיקריות לגבי שיוך הסייברספייס לאחת מהקטגוריות שהוזכרו, בעיית האכיפה ואינטרס הציבור.

"Could the ease of copying on this medium set up a last holdout for res communes? Some scholars argue that it could, because the cyberspace is supposedly too vast and diffuse for its information flows to be susceptible even to government management, much less private ownership."

בחלק הבא של החיבור נביא את טיעוניה של רוז וטיעונים אחרים אשר מייצגים את העמדה להסרת ההגנה על זכויות היוצרים בסייברספייס.

 

חלק שלישי: סקירת העמדה הטוענת להסרת זכויות היוצרים בסייברספייס

בחלק זה נתאר את העמדה הקוראת להסיר או להפחית בצורה משמעותית את ההגנה לזכויות היוצרים בסייברספייס. המהלך הראשון יהיה בדיקת תוקפן של התובנות המסורתיות שתוארו בחלק הראשון של החיבור. הבדיקה תעשה בשני מישורי ייחוס. במישור הזמן נבדוק האם אותן הצדקות, אשר חלקן נוסחו בשלהי המאה ה-17, חלות ומתאימות גם בתקופתנו. במישור המקום נבדוק האם קיימת חשיבות ומשמעות למעבר המידע לסייברספייס.
במישור הזמן נדמה שדבריהם הבאים של השופט משאל חשין וד"ר אגמון-גונן בפסקי דין שנסבו סביב שאלת זכויות היוצרים ממחישים את הקושי והמבוכה בה מצאה עצמה מערכת המשפט בתקופת הסייברספייס:

"משימה לא-קלה הונחה לפתחנו: הוטל עלינו ליטול לידינו את חוק הקופירייט האנגלי - חוק שנחקק בשנת 1911, לפני כמעט מאה שנים - ולחפור בו למציאת פיתרון לסוגיה שנטוותה בימינו, ימי הטלוויזיה והטלוויזיה בכבלים, ימי הלוויין, המחשב והאינטרנט. נותנים בידינו כלֵי-מלאכה שהיו בשימוש (מועיל) בעידן רחוק, לפני כמאה שנים - כלֵי-חוק שנוצרו שנים רבות לפני היות הטלוויזיה ושנים רבות מאוד לפני היות הלוויין והמחשב - ומבקשים מאיתנו לפתור בהם בעיות שיוצרֵי הכלים אף לא חלמו עליהן. על דרך ההפלגה ניתן לומר, כי הנה זה נָתַנּוּ בידיו של רופא מנתח כלֵי-ניתוח שהיו בשימוש לפני מאה שנים, ומבקשים אנו אותו לבצע ניתוח הנערך בימינו באמצעות משקפי-מיקרוסקופ"

האם לבתי המשפט יש טעם לרדוף אחר הטכנולוגיה? בהתייחסה לפסק דינה על טכנולוגיית וידאו, כותבת השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן כי "עד שינתן פסק הדין בערעור – מי יודע אם טכנולוגית הסטרימינג תהייה רלוונטית בכלל"

"בתי המשפט לא צריכים להתעסק עם זה...המשפט יכול לעשות מעט מאוד מול המהירות של השינויים הטכנולוגיים...עכשיו הערעור בעליון ויעברו עוד שלוש-ארבע שנים עד פסק הדין – עד אז, מי יודע אם טכנולוגיות הסטרימינג תהייה רלוונטית בכלל?"

ג'סיקה ליטרמן (Litman, Jessica) פרופסור למשפטים ב-Wayne State University טוענת שבמהלך ההיסטוריה החוקים בעניין זכויות יוצרים היו בשינוי מתמיד בהתאם לטכנולוגיה בחלון זמן נתון:

"פג תוקפם של חוקי זכויות יוצרים כאשר טכנולוגיה הופכת את ההנחות שעליהן הם התבססו למיושנות. כך קרה בתדירות הולכת וגוברת מאז שהקונגרס חוקק את חוק זכויות היוצרים הראשון בשנת 1790. באופן בלתי-נמנע, התפתחויות חדשות משנות את אופי המגרש. תעשיות המושפעות על ידי זכויות יוצרים מגלות שכשהן מייחסות את לשון החוק המיושנת להקשרים חדשים, התוצאות בלתי-צפויות. הן מגלות שהן מרוויחות מיתרונות חדשים, אך ניזוקות מחסרונות חדשים, והן מגיבות באופן די צפוי: הן משתדלות לרכוש שוב את היתרונות הקודמים, ולשמור על החדשים."

ליטמן טוענת שעשיית צדק, אם כלפי היוצרים או כלפי הקוראים, לא תמיד הנחתה את המחוקק. לטענתה, לעתים קרובות קבוצות אינטרסנטיות ותאגידים, הצליחו לכוון את החוק להגן על האינטרסים שלהן במקום שיגן על הציבור הרחב. ליטמן טענת שאם כיום ישנן טכנולוגיות אשר מאפשרות למיליונים "לאכול חינם", אז החוק צריך להשתנות כדי להתאים את עצמו לטכנולוגיות אלו. ליטמן מוסיפה ומדגישה שמצב זה נכון לא רק לעידן האינטרנט, אלא פעמים רבות עוד לפניו. המהירות המואצת של השינויים הטכנולוגיים יוצרת מצב שבו המציאות די מבלבלת, ולא תמיד הצדק גובר. ליטמן טוענת שהשלטון נכנע לתאגידי ענק בכך שהוא מסייע לחקיקה של מדיניות אכיפה נוקשה ושרירותית. לדבריה הדבר יביא לכך שמספר קטן של ארגונים ישלוט בזרימת המידע ובך יפגע קשות בנחלת הכלל. שותף לדעתה של ליטמן הוא פרופסור לורנס לסיג, שהוכתר על ידי הניו יורקר "כאדם החושב החשוב ביותר לקניין רוחני בעידן האינטרנט". לטענת לסיג בהיסטוריה של האנושות, מעולם לא הייתה יכולת לשליטה בהתקדמות היצירתיות בידי מעטים כל-כך, כפי שהדבר מתבטא כיום על-ידי ענקיות המדיה. לטענתו הכוחות התרבותיים לא היו מעולם לפני כן יכולים להפעיל כזו שליטה על מה שאנו יכולים לעשות ולא יכולים לעשות עם התרבות הסובבת אותנו. החברה שלנו מגנה על שווקים חופשיים וחופש הביטוי אז מדוע היא מאפשרת שליטה מלמעלה למטה כמו זו? איבוד המסורת ארוכת הימים שלנו של תרבות חופשית היא איבוד החופש ליצור, לבנות וכמובן החופש לדמיין.
במישור המקום נשאלת השאלה האם מאפייניו המיוחדים של האינטרנט אינם מעקרים מתוכן את אותן הצדקות עליהן נשען הקניין הרוחני. הן תיאוריית העבודה (וטיעון הגמול שבצידה) והן תיאוריית היעילות מונחות למעשה על ידי הרצון לעודד כמה שיותר יצירה אנושית (כאשר כל תיאוריה מנמקת זאת בצורה שונה). אולם, אל מול מאפייניו המיוחדים של האינטרנט, ניתן להסיק כי הצדקות אלו אינן בעלות אותו תוקף, שכן חשיפה באינטרנט מעודדת את היצירה כבר כשלעצמה. האינטרנט מכיל מאפיינים הזהים במידה רבה ל-"נחלת הכלל". נחלת הכלל הן משתפת את כלל האוכלוסייה במידע המתקבל והן יוצרת מתוך עצמה תמריצים ליצירה ולפיתוח. תמריצים אלו מתאפשרים נוכח העובדה שרוב רובן של היצירות והפיתוחים מתבססים לרוב על יצירות ופיתוחים קודמים בנושאים זהים או קרובים. רוז עומדת על המתח המובנה בין הצורך הציבורי במידע זמין, רב ואיכותי, ובין הצורך הפרטי בבעלות על היצירה:

" (…) the mere fact of private ownership does not mean that interactions are blocked. On the contrary, in Tangible Space, it is generally thought that well-defined property rights make interactions more possible, through the vehicle of trade. (…) Clearly people buy patent rights and pay copyright royalties all the time, and they have invented a variety of methods to reduce the transaction costs of doing so. More important, property rights, taken together with trade, should result in an even greater spread of ideas than would occur if intellectual matters were res communes; in the very standard theory, property rights give people an incentive to create innovations in the first place, and then to offer them freely on the market instead of keeping them secret, since they know that they can take the proceeds from trade."

יתרונו של מידע, ובתוך כך של פרסום יצירה או פיתוח ברשת האינטרנט, הינו בכך שהוא מאפשר את ניצולו על מנת ליצור מידע, יצירה או פיתוח חדשים. הקפדה כי אותן יצירות ולמעשה אותם חומרי גלם יישארו ברשות הציבור, מאפשרת יצירה אינסופית ובכך מתמרצת יוצרים. כלומר, לשיתופיות ישנה חשיבות יתרה באינטרנט, נוכח הנגישות הרבה, בצורה אשר משכללת אותו לכדי "רשות הציבור". אין פרסום כתבה בעיתון כפרסום כתבה באינטרנט. לצורך הדוגמא, בעוד כתבה במגזין נקראת ע"י פלח שוק ועניין מסוימים, הרי שלכתבה באינטרנט ישנה האפשרות להיחשף על-ידי קישורים מכתבות או אתרים אחרים, בעזרת מנועי חיפוש וגם בידי פלוני שלא משתייך לפלח השוק הייעודי ולא חיפש לקרוא על נושא הכתבה אך נתקל בה במקרה תוך כדי שיטוטיו ברשת. רוז משתמשת במונח "סינרגיה" לתיאור הפריחה התרבותית שנוצרה בזכות האינטרנט. עצם האפשרות לדיאלוג בין כל כך הרבה אנשים בנוגע למספר כה רב של תחומי דעת, תורם לערכי החדשנות והיצירתיות בעולם. תומאס ג'פרסון (Thomas Jeferson) נותן חיזוק נוסף לחיבור האידיאולוגי של הסייברספייס לנחלת הכלל. לטענתו שימוש פרודוקטיבי ביצירה, למטרת פיתוחה, שיפורה או שאיבת רעיונות ממנה, אינה מחייבת פגיעה ביוצר המקורי. ג'פרסון מנסח את הרעיון בצורה הבאה:

"…that no one possesses the less, because every other possess the whole of it. He who receives an idea from me, receives instruction himself without lessening mine; as he who lites his taper at mine, receives light without darkening me. That ideas should freely spread from one to another over the globe, for the moral and mutual instruction of man, and improvement of his condition, seems to have been peculiarly and benevolently designed by nature, when she made them…"

כאשר מדובר בהתנהלות והתנהגות מעין זו, הרי האינטרנט, כאסופה של מידע הפתוחה לכל דכפין, אינו חשוף לטרגדיה וכליה כשאר המשאבים הציבוריים אותם מזכיר הרדין. ניצול היתר של המשאבים הציבוריים אינו פוגע למעשה בכל "שותף" למשאבים, אלא כפי שהוצג לעיל, עוזר לשפר ולהגדיל את המשאבים עצמם. טיעון זה נכון לגבי כלל היצירות האנושיות ומקבל חיזוק ממשי במסגרת האינטרנט נוכח מאפייניו כפי שהוצגו לעיל. עובדה זו מהווה את הטיעון הבולט של המצדדים בהפיכת הסייברספייס ל- Res Publicae.

 

זכויות יוצרים –בעיית האכיפה


בעיות אכיפה הינן סוג הבעיות המיידי אשר עולה בהקשרו של האינטרנט ואיתן קריטריון ה-Impossibility Argument שהעלתה רוז. נשאלת השאלה האם השדה הטכנולוגי מאפשר הגנה על זכויות יוצרים במדיום שאינו מוחשי כמו הסייברספייס. בעוד שאפשרויות אכיפת זכויות היוצרים לגבי מדיום מוחשי כמו הדפוס הותירו את תופעת הפיראטיות בשוליים, דומה שבעולם החדש המצב הוא שונה לחלוטין. הפער בין האפשרות הקלה, המהירה והזולה להעתיק תוכנות או תכנים אמנותיים באינטרנט (באיכות שווה למקור) ובין אפשרויות האכיפה המוגבלות של הרשויות, יוצר מציאות שחוקי ה-'עולם הישן' לא מסוגלים להתמודד עמה. על מנת לחדד, המחלוקת כאן מתמקדת בעצם הצדקת קיומן של זכויות היוצרים בסייברספייס, מעצם יכולות האכיפה אשר שוללות את היכולת להפעיל הגנת קניין רוחנית אפקטיבית במסגרת האינטרנט. הטענה הבסיסית של מתנגדי החלת זכויות היוצרים על המידע באינטרנט, היא שככל שטבועות באינטרנט בעיות אינהרנטיות השוללות את היכולת להגן בצורה אפקטיבית על קניין רוחני, ממילא אין טעם ביצירת אמצעים להגנה עליו. נבחן את בעיית האכיפה בשני מישורים – המישור הקוגניטיבי והמישור הפרקטי.

במישור הקוגניטיבי, יש להתייחס לדרך שבה נתפס האינטרנט בקרב הציבור הרחב. נוכח האנונימיות והאפשרויות הרבות, לרוב נתפס האינטרנט בידי רבים כמקום שבו "מותר" לקיים עבירות שונות. זוהי למעשה אחת מהדרכים היחידות להסביר כיצד כמות גדולה כל כך של אנשים, רובם אזרחים שומרי חוק, עוסקת יום-יום בהורדת יצירות מוגנות, בגניבת תוכנות, בפריצה לאתרים, בהאזנה לא חוקית, בהפצת מידע מסווג ועוד.
במישור הפרקטי, קיימים שני אתגרים, יכולות האכיפה המשפטיות ויכולות האכיפה הטכנולוגית.

ברמה המשפטית, קיים קושי ממשי באכיפת הדין על משתמשי האינטרנט. אכיפה מצריכה למעשה מענה הולם על שאלות רבות אשר יקבעו את אופייה ודרכיה. לדוגמא: איזו מערכת דינים יש להחיל על האינטרנט? מערכת של מדינה כלשהי? מי יישא באחריות להפרת הנורמות? האם האכיפה תתייחס למשתמשי קצה או רק לעושים באינטרנט שימושים מסחריים? מה יהיו האמצעים בהם יאכפו הנורמות? מי יהיה אחראי על אכיפת הנורמות והיכן ימוצה הדין? ועוד. שאלות אלו נותרו ללא מענה ולכן מתן זכות יוצרים מבלי היכולת לאכיפה בכל מקום בעולם, מייתרת במידה רבה את המונופול מלכתחילה. הרי גם אם יקבל אדם זכות על יצירתו ועימה יקבל הגנה קניינית במידה כזו או אחרת, חוסר היכולת והיעדר הוודאות בדבר אכיפת הגנה זו גם מחוץ לגבולותיה של אותה מדינה עשוי לעקר מלכתחילה כל הגנה שכזו. ריצ'רד דה-ג'ורג' (De George Richard T), פרופסור לפילוסופיה מאוניברסיטת קנזס טוען בספרו על האתיקה של טכנולוגיות המידע העסקי שהמלחמה בהפרת זכויות היוצרים הנוגעת לשיתוף ולהורדה של תכנים איננה ניתנת לאכיפה. הסיכוי להצליח לאכוף מדיניות כזו מול פוטנציאל של עשרות מיליוני "עבריינים מועדים" הוא אפסי וענישה תתאפשר רק לגבי אחוז זעום של משתמשים, שיהיו למעשה "שעירים לעזאזל". כך, לא יהיה מנוס מאפליה לרעה של הנענשים.


ברמה הטכנולוגית, ישנו מתח תמידי בין יכולות ההצפנה של התכנים ליכולות הפריצה של אותם אלגוריתמים. בשנות התשעים למאה הקודמת רווחה הדעה, לפיה המהפכה הדיגיטלית תוביל לבסוף לחיסולן של זכויות היוצרים. ביטולה של סברה זו התאפשר נוכח המצאתם של מנגנוני ההגנה הדיגיטליים אשר מאפשרים כיום הגנה טכנית מודרנית על יצירות דיגיטליות. המונחDRM  (Digital rights management) מתייחס לסוגי טכנולוגיות שונות שנועדו להגנה על תוכן דיגיטלי, לאחר שיתופו או הפצתו. טכנולוגיות ניהול הזכויות מאפשרות לבעלי הזכות החוקית לתוכן להגדיר מערכת כללים הקובעת קווים מנחים וגבולות: אילו שימושים ניתן לעשות בו, ההרשאות לשימוש, לכמה זמן ניתן האישור ועוד. ההגנה, הנוצרת ע"י הצפנת התוכן יכולה להיעשות ע"י תוכנה, חומרה או כל שילוב אחר. טכנולוגיה זו יצרה בעיות משפטיות אשר מפקיעות את זכויות הבעלות על מוצרים שנרכשו כחוק ויצרו מעין חוקים פרטיים.
קורי דוקטורוב (Cory Doctorow ), יועץ לענייני זכויות יוצרים עבור ארגון ה EFF (Electronic Frontier Foundation) יוצא כנגד השימוש בטכנולוגיית ה DRM. דוקטורוב טען בהרצאה בפני יחידת המחקר של מיקרוסופט על השלכות  DRM:

"קידוד אזורי ב-DVD זו דוגמה טובה לכך. אין שום חוק זכויות יוצרים שאני יודע עליו, פה או בכל מקום אחר, שאומר שהמחבר יכול לשלוט במקום בו אנחנו נהנים מהיצירות שלו – מרגע ששילמנו עליהן. אני יכול לקנות ספר ולזרוק אותו לתיק, ולקחת אותו איתי לכל מקום בעולם, מטורונטו לטימבוקטו, ואני אוכל לקרוא אותו בכל מקום שאני אגיע אליו: אני אפילו יכול לקנות ספרים באמריקה ולקחת אותם לבריטניה, למרות שלסופר יש חוזה הפצה בלעדי עם הוצאה לאור בריטית שמוכרת אותם בבריטניה במחיר כפול מהמחיר בארה"ב. כשאסיים, אוכל למכור אותו או למסור אותו למישהו בבריטניה. עורכי דין של זכויות יוצרים קוראים לזה "מכירה ראשונית" (First Sale, רי"ה), אבל אולי יהיה יותר פשוט לקרוא לזה "קפיטליזם".

טכנולוגיית ה DRM מסייעת רבות בהפחתת הפצת תכנים בלתי חוקיים, גם אם בדרך שלא תמיד עומדת בהכשר המשפטי. עם זאת במשחק חתול והעכבר בין יכולות ההצפנה ליכולות הפריצה, הפרמטר החשוב ביותר הוא משקל הזמן, כלומר הרלוונטיות של התוכן. כיום בעידן של הפס הרחב, טכנולוגיית ההצפנה ניצבת בבעיה קשה שהרי הזמן הקצר שלוקח להפיץ את המידע מרגע שנפרץ מגדיל מאוד את תווך הרלוונטיות ואפשרויות ההפצה של התכנים 'האסורים'. לדוגמא, חברת NDS, בה עבדתי כמהנדס מערכות עוסקת בין השאר בהצפנת מידע עבור תעשיית המדיה והטלוויזיה בפרט (חברות כגון BSKYB באנגליה, Yes  ו-Hot בישראל הן חלק מלקוחותיה). טובי המומחים בעולם בתחום ההצפנה עובדים ומייעצים לחברה ולמרות זאת, כמעט תמיד זה עניין של זמן עד שפורצים את האלגוריתמיים להצפנה ומשדרים אותם לציבור הרחב. כיום בנוסף לפיתוח מתמיד של שיטות ההצפנה, משתמשים במחלקות אשר 'בולשות' אחרי אקרים ברחבי בעולם ובעזרת אכיפה משפטית חזקה כולאים את הפורצים לתקופות מאסר ממושכות.

בחלק זה הובאו הטיעונים המרכזיים להסרת הגנת זכויות היוצרים בסייברספייס. בחלק הבא נעלה את הטיעונים לעמדה הנגדית, הקוראת לחיזוק ההגנה על התכנים בסייברספייס.

 

חלק הרביעי: סקירת העמדה הטוענת לחיזוק ההגנה על זכויות היוצרים בעידן הדיגיטלי

בבסיס העמדה לפיה יש לשמר ואף להגביר את ההגנה והאכיפה של קניין רוחני בסייברספייס, עומד הרצון לעודד יצירה ולתגמל יוצרים ומפתחים על עבודתם. גורם זה הינו הראשון בקידומה של מגמת חיזוק ההגנה על זכויות קניין רוחניות. עמדה זו נתמכת על-ידי הטיעונים המסורתיים אשר פורטו בחלק הראשון של החיבור וכן על-ידי השלכות פילוסופיות ואתיות אשר נובעות מהאפשרות לביטול זכויות היוצרים בסייברספייס. פרופ' נורמן בוי (Bowie, 2005), פרסם מאמר המבקר את עמדתו של דה-ג'ורג שהוזכר בחלק הקודם כמי שטוען שאכיפת זכויות היוצרים בסייברספייס איננה פרקטית. בוי טוען שדה-גו'רג לוקה בכשל הנטורליסטי בטיעוניו נגד החקיקה החדשה בתחום זכויות היוצרים:

"He (De-George, E.R.) is not saying that downloading and sharing the songs is right. He is saying that a law that tries to enforce copyright in this case is not enforceable. That is very different from saying that such a law is morally incorrect”

בוי איננו מקבל את טענת דה-ג'ורג' שאכיפה הנה בלתי אפשרית. לטענתו, בעזרת החמרה של החקיקה והענישה למפרי זכויות היוצרים ניתן להפוך את תופעת הפיראטיות לתופעה שולית. בוי טוען שבניגוד להתקפות של ארגוני טרור שנועדו לשנות מדיניות או להפיל משטרים בטווח הארוך, אין לייחס להורדות הפיראטיות מניע חמור כמו רצון להפיל את תעשיית המוסיקה והקולנוע. אולם, בהמשך למשחק החתול-עכבר בין התעשייה לפיראטים, נולד מאבק בעל מאפיינים אידיאולוגיים, שהוא יותר מתופעה של סתם אנשים שרוצים להוריד תכנים בחינם. שותף לדעתו של בוי הוא ריצ'רד ספינלו, חוקר בביה"ס לניהול במכללת בוסטון. במאמר העוסק בעתיד הקניין הרוחני בעידן הדיגיטלי (Spinello, 2003), מתייחס ספינלו לעמדותיהם של לסיג וליטמן. לטענתו, ההשלכות הפילוסופיות והאתיות הנוגעות לשינויים החלים בתחום זכויות היוצרים בעידן הדיגיטלי הן עמוקות יותר מהשאלה התועלתית של מי נפגע יותר – הציבור או היוצרים. ספינלו טוען שהשאלה המהותית היא השאלה האתית:

"The supreme value seems to be ‘innovation,’ but technological innovation is not an end in itself, since we know that some innovations can be harmful. The efforts of humanity to dominate nature, which Heidegger (1950) crystallizes in the word ‘technicity’ (Technik), must be subject to some sort of moral evaluation. While most of the innovations cited by Lessig are socially beneficial, the freedom-to-innovate must be constrained by the common good, which includes basic natural rights such as the right to property."

ספינלו מעלה את התיאוריה החברתית של לוק שהוזכרה בחלק הראשון של החיבור בהקשר לתיאוריית העבודה והגמל. לוק, בספרו "על הממשל המדיני" טוען כי לאדם שנמצא במצב הטבעי יש זכויות. כשאדם עובר ממצבו הטבעי למצב המדיני-חברתי הוא מוותר על חלק מזכויות אלה לטובת הריבון. תפקידה של המדינה הוא להגן על זכויות אלה. ברגע שנפגע עקרון זה, נפגעת מהות קיום המדינה וזכות קיומה.

“…individuals have a natural entitlement to control the results of their labor”

זכות יוצרים, טוען ספינלו, היא לא גחמה של העשורים האחרונים כי אם זכות טבעית, דבר שהוא בסיסי וחשוב יותר מהנורמה של תועלתיות חברתית. לטענת ספינלו שינויי חקיקה ברוח הצעותיהם של לסיג וליטמן עלולים להביא את החברה למצב בו היסודות התרבותיים של החברה יתמוטטו, כיוון שבעידן שבו הכל מותר לא נוכל להבחין בין יצירה של מוצרט או ואן-גוך מזו של אמן אלמוני כזה או אחר. ספינלו שואל:

"Do we justify that protection (on intellectual property, E.R.) instrumentally, purely on utilitarian grounds, granting rights only to incentivize social progress? Or are these rights ‘natural’ in some respects (…)"

גם בוי מודאג מההידרדרות המוסרית החברתית שהטכנולוגיה החדשה מצעידה אותנו לכיוונה. בןי טוען שלפני הכל צריך לזכור שהפרת זכויות יוצרים היא לא מוסרית. בפסקה המסכמת של מאמרו, חוזר בוי על טיעון הכשל הנטורליסטי. כיוון שהתנהגות לא אתית הופכת קלה יותר, גורס בוי, המוסריות תובעת מהחברה להגן עליה ביתר שאת. נתינת דרור מוחלט לביטוי של הפרט וליכולתו לדרוס את זכויות הקניין הרוחני של האחר, תהפוך את העולם לעולם של "מלחמת הכל בכל" מבחינה תרבותית וחינוכית, כמו המצב הטבעי שמצייר הפילוסוף האנגלי תומאס הובס – עולם בו חיי היצירה הנם אכזריים, אומללים וקצרים.

 

חלק חמישי: סקירת עמדות להגנה אלטרנטיבית על זכויות יוצרים באינטרנט

נחלת הכלל היוותה מן ההתחלה בסיס עיוני משמעותי למגמה של ההגנה האלטרנטיבית על זכויות יוצרים בעידן הדיגיטלי. עם זאת, לצד הטיעונים הקשורים לנחלת הכלל, ישנם טיעונים נוספים אשר צמחו בעיקר מתחום התוכנה. עם התקדמותו והתפתחותו של תחום זה, הפך תחום התוכנה לשדה הקרב העיקרי בין המגמות המנוגדות המתוארות בחיבור זה. בחלק זה תובא המגמה הקוראת להגנה אלטרנטיבית על זכויות יוצרים באינטרנט. הזרמים המרכזיים בהקשר זה הינם תנועת התוכנה החופשית, ותנועת הקוד הפתוח. כפי שנראה, ישנם הבדלים מהותיים בין שתי התנועות, הן מבחינה אידיאולוגית והן מבחינה יישומית.

 

קרן התוכנה החופשית - (The Free Software Foundation (FSF

המושג תוכנה חופשית נתבע על-ידי ריצ'רד סטולמן (Richard Matthew Stallman) מייסד הקרן לתוכנה חופשית בשנת 1984. תוכנה חופשית היא תוכנה בעלת סטאטוס משפטי שמאפשר לכל אדם שמקבל את תנאיה להשתמש, לשכפל, להפיץ, להתאים, לשנות ולשפר אותה כפי רצונו, באופן חופשי הנראה לו. תנועה זו הציבה בסיס עיוני ורקע אידיאולוגי חשוב ומעניין לטענה התומכת בהגנה אלטרנטיבית על זכויות יוצרים. מטרת העל של מקימי הקרן היא הפיכתן של כל התוכנות לחופשיות ולמיגור מלא של תוכנות קנייניות מן העולם. לפי הגדרת הקרן, כדי שתוכנה תיחשב "חופשית" עליה להכיל בתוכה מספר חירויות הנתונות למשתמש: החופש להשתמש בתוכנה לכל מטרה ("חירות 0"), החופש ללמוד את דרכי פעולת התוכנה ולהתאים אותה לצרכיו (חירות 1). כדי לממש חירות זו, נדרשת גישה לקוד המקור של התוכנה. החירות השלישית, "חירות 2" היא החירות "להפיץ מחדש" (redistribute) עותקים של התוכנה. החירות האחרונה, היא החירות לשפר את התוכנה ולשחרר שיפורים אלה אל נחלת הכלל, לרווחתה ("חירות 3"). גם כאן, גישה לקוד המקור היא תנאי מוקדם. רק תוכנה המכילה את כל החירויות הללו היא "תוכנה חופשית". החירויות הללו ניתנות ברישיון השימוש בתוכנה. חשוב לציין כי המונח 'תוכנה חופשית' אינו מחייב את היותה של התוכנה "לא מסחרית" או חינמית בהכרח. משתמש בתוכנה יכול להפיץ עותקים של התוכנה ללא תשלום, כמו שיש לו אפשרות להפיצם רק עם תשלום או לא להפיצם בכלל ולעשות בהם שימוש פרטי בלבד. הדבר ייחשב לגיטימי כל עוד נשמר עקרון בסיסי, הנקרא עקרון ה- Copyleft (פארארפרזה על המונח Copyright), שלפיו משתמש בתוכנה איננו יכול בהפצת התוכנה, להוסיף צמצומים או הגבלות ברישיון השימוש שימנעו מאנשים אחרים את החירויות הבסיסיות. גם אם שילמת עבור עותק מתוכנה חופשית, אתה רשאי לערוך בו שינויים ולהפיצו בחינם. בשונה מתנועת "הקוד פתוח" שנתאר מיד, תוכנה חופשית מתייחסת למובן המהותי של החופש, קרי - לא הפרקטיקה של הפיתוח כפי שהיא מתבטאת במאמרים כמו הקתדראלה והבזאר, אלא למובן האידיאולוגי-סוציאלי. קוד פתוח מחויב מעצם קיומה של תוכנה כחופשית. מנגד, היותה של תוכנה פתוחת-קוד אינו מחייב את היותה של התוכנה חופשית. סטולמן מתנגד לשימוש בתוכנה לא חופשית מסיבות אידיאולוגיות: "תוכנה צריכה להיות חופשית". אולם רבים מהדוגלים בשימוש בתוכנה חופשית מעדיפים אותה מסיבות מעשיות לחלוטין. בתוכנה קניינית, בעל התוכנה נמצא בעמדת כוח מול המשתמש. (תוכנה קניינית: תוכנה לא חופשית, תוכנה שהיא קניינו של מישהו לדוגמא, מערכת ההפעלה windows של חברת מייקרוסופט). הבעלים לבדו יכול לספק תמיכה ותיקונים לתוכנה קניינית. מבחינה זו, תוכנה חופשית היא חסרת-בעלות במובן הקנייני: כלומר, אין גוף שיכול למנוע מתוכניתן לבצע תיקונים והרחבות בתוכנה. לפיכך מבחינה זו, תוכנה חופשית היא מודל פיתוח טוב יותר עבור המשתמש. היישום הראשון של עקרונות התוכנה החופשית נעשה בשנת 1991. מערכת ההפעלה 'לינוקס' פותחה ע"י מתכנת בשם לינוס טורבלדס, 'לינוקס' היא מערכת ההפעלה הראשונה שהייתה מורכבת מרכיבים "חופשיים" בלבד. כיום מדברות ההערכות על עשרות מיליוני משתמשים ברחבי העולם אשר משתמשים במערכת ההפעלה 'לינוקס' על פני מערכת ההפעלה הקניינית Windows של חברת מייקרוסופט.

 

 תנועת הקוד הפתוח (Open Source Initiative ("OSI"

תנועת הקוד הפתוח צמחה מתוך תנועת התוכנה החופשית, בערך בסביבות שנת 1998. המונח "קוד פתוח" הפך במהרה למייצג גישה עם אידיאולוגיה וערכים שונים להגדרת רישיונות שימוש. כיום משמשת תנועת הקוד הפתוח מנוע מרכזי הדוחף להגנה אלטרנטיבית על זכויות יוצרים. הרעיון הבסיסי של התנועה הוא מתן אפשרות גישה לקוד המקור של התוכנה וכן מתן אפשרות בידי המשתמש לערוך שינויים ושיפורים באותו קוד. המשתמש יכול להפיץ הלאה לקהילה את הקוד שפיתח וכך נוצרת אבולוציה מוגברת באותה תוכנה ועל-ידי כך והיא הופכת ליעילה הרבה יותר מתוכנה מקבילה קניינית, כזו שהקוד שלה סגור. תוכנות קוד פתוח משיגות, לפי הטענה, מידה גדולה של יעילות בפחות שורות קוד זאת מפני שהן נגישות למפתחים רבים בעלי ידע טכני רב - ועל כן קצב שחרור עדכוני התוכנה נחשב מהיר לאין שיעור מהקצב בתוכנה קניינית. תוכנות הקוד הפתוח אידיאליות להתאמה לצרכי המשתמש. אפשר להשתמש מחדש בקוד שנכתב לצרכים דומים על-ידי צרכנים אחרים, ונחסך הצורך לכתוב מחדש קוד שכבר פותח. בהתאמה, קוד שנעשה בו שימוש חוזר, מפחית את זמן הפיתוח ואת זמן בדיקות האיכות של הקוד. לפי טענת תומכי הקוד הפתוח, גישה לקוד המחשב מאפשרת משך חיים נצחי לתוכנה ולעדכוניה. בעוד שמשך החיים של תוכנה קניינית תלוי בספקים, ברמת המחירים כוחות השוק ועוד. מעיון בדברי ההסבר של אנשי הקוד הפתוח, עולה בבירור שעל אף מכנה משותף רחב עם אנשי התוכנה החופשית, הדגש האידיאולוגי הוא במידה רבה שונה. מטרת העל המוצהרת של אנשי הקוד הפתוח היא להשריש את הרעיון בעולם המסחרי, כרעיון מסחרי. המטרה המרכזית של אנשי התוכנה החופשית הייתה מטרה אתית בעיקרה אשר הדגישה את אלמנט החירות לטובת הקהילה. מטרות אלו אינן מנוגדות אולם יש ביניהן הבדלים לא מבוטלים. באתר התנועה ניתן למצוא מודלים עסקיים שונים שבאמצעותם ניתן להרוויח כסף משימוש בקוד פתוח. לדוגמא, פיתרון לשימוש מסחרי בקוד פתוח הוא הפיתרון שמציע לסיג בשם Creative Commons. הפתרון מאפשר לפרסם יצירות כך שכלל הציבור יוכל ליהנות מהן. ה-Creative Commons מציג מספר גרסאות לרישיון, שכל אחד מהם נותן דרגה אחרת של חופש לשימוש תחת רישיון זה. אחת הגרסאות לדוגמה מאפשרת להפיץ את היצירה באופן חופשי כל עוד נשמר הקרדיט ליוצר המקורי. גרסה אחרת מאפשרת שימוש ביצירה אך ורק לצרכים לא מסחריים. הכוונה של לסיג היא לעודד כמה שיותר אנשים לפרסם יצירות תחת הרישיון הנ"ל, כך שהציבור יוכל ליהנות מהן בלי המגבלות הדרקוניות של חוקי זכויות היוצרים. ירון אלון וארז שטיימלר מצאו הקשר יפה בין רעיונו של לסיג להגנה אלטרנטיבית על זכויות היוצרים ובין מנגנון ה DRM שתואר בחלק השלישי של חיבור זה:

"... מנגנון הDRM והחוק הפדראלי התומך בו משפטית, ה-DMCA, זכו לקיתונות של ביקורת מצד אלו הרואים במגמה של התחזקות ההגנה המסורתית על זכויות יוצרים כדבר שלילי. עבור אותם אנשים, מייצגים ה-DMCA וה-DRM אולי את הרע בהתגלמותו. אולם אם נניח בצד את השימוש העכשווי שנעשה במנגנון ה-DRM, ואפילו אם אנו נמנים על המתנגדים לאימוץ מנגנון זה, עדיין נותרת בעינה העובדה שישנם קווי דמיון מהותיים בין מנגנון זה לבין המנגנון שמציע לסיג ב-CreativeCommons: בשני המנגנונים ישנה האפשרות לפצל את ההגנה הקניינית לרמות שונות במקום לראות בה כאמצעי בינארי, של הגנה מלאה ככל שהחוק מתיר לעומת הפקרה מלאה לידי נחלת הכלל"

בנקודה זו ברצוני לציין שלא הכל 'ורוד' בשימוש בקוד הפתוח. כיום, כמנכ"ל חברת האינטרנט 'מִיפּוֹ טכנולוגיות', אני עומד לא פעם בפני השאלה האם לקנות תוכנה ולהבטיח גב טכנולוגי תומך, או לחילופין להשתמש בקוד פתוח וליהנות מפירות קהילת ה-‘Open Source’ אך עם זאת, לעמוד לא פעם אל מול באגים ללא פתרון נראה לעין. בעיה נוספת היא עלות התמיכה בתוכנות קוד הפתוח, רבות מהפעמים התשלום לאנשי התמיכה עולים הרבה יותר מהרישיון החד פעמי הנדרש לתוכנה הקניינית. היטיב לתאר זאת גדי גילאון, מנהל המחשוב של קופת חולים כללית:

"ההשקעה בלינוקס היא מיותרת. בפועל אתה מתקשר עם יצרן שמפתח את מערכת ההפעלה, למרות שהקוד שלה פתוח. זה שהקוד פתוח - אני לא מרוויח מזה הרבה. אני לא קונה את מערכת ההפעלה, אבל אני ממילא משלם עבור ההתאמה של מערכת ההפעלה לארגון הספציפי שלי. למרות שזה נורא סקסי לעבוד עם קוד פתוח, ההשקעה שצריך לעשות כדי להתאים ללינוקס, בעיקר ההשקעה באבטחה - היא נורא מסובכת ויקרה. צריך פיתוח עצמי של הארגון כדי לסגור את המערכת כלפי חוץ, וזה עולה הרבה כסף. למיקרוסופט יש ידע מצטבר של עשרות אלפי ארגונים בעולם, ובלינוקס ייקח עוד הרבה זמן עד שיצטבר ידע כזה. נכון להיום, זה עוד לא בשל מספיק. אני גם לא מרגיש שהספק שלי מנצל את כוחו לרעה נגדי".

 


סוף דבר ודעה אישית:

מה צופן העתיד לזכויות היוצרים בעידן הדיגיטלי? האם יישאר ה-Cyberspace  נחלת הכלל או שייהפך בהדרגה ליבשת רב לאומית שאינה בנחלת הציבור כולו? מהי הדרך הנכונה להגנה על הפרט והחברה?
בשלוש השנים האחרונות הקדשתי זמן רב מחיי לסטארט-אפ בתחום הרשתות החברתיות. ימים ולילות עסקתי באפיון פלטפורמה לרשת חברתית והשקעתי כסף ומשאבים רבים. לאחר כשנה הושקה רשת חברתית בשם "בשותף" אשר נועדה לתת מענה חברתי ואידיאולוגי בארץ. תוך כדי הובלת הרשת ניתחנו באופן סטטיסטי את התנהגות הגולשים. הניתוח העלה את הכלל אותו אני מכנה "זבובים על הקיר": מסתבר שאחוז בודד אחד מכלל הגולשים הם ספקי התוכן לרשת, עשרה אחוזים מגיבים ו 89 אחוזים הם זבובים על הקיר – צורכים בלבד מבלי לספק תמורה. אומנם חשוב לציין שבעקרונות ה  Web 2.0גם צפייה בתכנים נחשבת הוספה אקטיבית לאיכות התוכן אך עדיין הפער בין הוספת תוכן לבין צפייה הוא גדול. המטרה הראשונה של נחלת הכלל היא לשמש בסיס לעידוד היצירה. מידע חדש מבוסס כמעט תמיד על מידע קיים. התפיסה של נחלת הכלל כמנוע לעידוד היצירה מבוססת על ההכרה בכך שכל יצירה חדשה מבוססת על יצירות קודמות, מסתמכת עליהן, מפנה אליהן וצומחת מהן. האם המידע ימשיך 'לזרום' בחופשיות ללא הגנה על יוצריו? ירון אלון וארז שטיימלר שדבריהם הובאו בחיבור זה מעלים את דילמת האסיר:

"כאשר נוכל להציע ליוצר או מפתח את תמריצים חלופיים בנוסח יתרונותיו של נחלת הכלל וזאת בתמורה לויתור מצידו על אותו מונופולין, הרי ייעלמו ההצדקות המסורתיות ויפוג ההסדר הקניין הרוחני... אותו יוצר.. חייב להיות בטוח כי שאר היוצרים הדומים לו יפעלו בצורה זהה (וזאת נוכח מאפייניה של  סביבה עסקית תחרותית). אבל אם כלל היוצרים, יוותרו על מקצת מזכויותיהם ביצירות, בצורה שתאפשר לכל אחד מהם להסתמך בפיתוחיו העתידיים על יצירותיהם של חבריו, למעשה סיפקנו אז תחליף הוגן ומספיק לכל יוצר בצורה שמייתרת פעמים רבות, את המונופולין שדיני הקניין הרוחני."

אני מאמין שנוכל לשמר את נחלת הכלל בסייברספייס רק אם נדע להגן על אותו אחוז בודד שעומל ומוסיף תוכן ובכך משרת את כולנו. כאשר נדע לספק פיתרון זה הרי שהרווח כולו יהיה שלנו.

 

רשימה בביבליוגרפית

1.    John Perry Barlow -A Declaration of the Independence of Cyberspace: http://homes.eff.org/~barlow/Declaration-Final.html

2.    John Perry Barlow - The Economy of Ideas .Wired Magazine 1994

3.    Margaret Jane Radin: "Property and Personhood", 34 STAN. L. REV. 957

4.    Garret Hardin, "The Tragedy of The Commons", 162 Science1243. 1968

5.    The Ontology of Cyberspace: Philosophy, Law, and the Future of Intellectual Property Koepsell, David R (Chicago: Open Court, 2000.)

6.    Rose, Carol M (2003). Romans, Roads, and Romantic Creators: Traditions of Public Property in the Information Age.

7.    Litman, Jessica (2001). DIGITAL COPYRIGHT: Prometheus Books.

8.    Lawrence Lessig, "The Death of Cyberspace"

9.    Digital Rights and Wrongs: Intellectual Property in the Information Age.Bowie, Norman E (Business and Society Review: Journal of the Center for Business Ethics at Bentley College, vol. 110, no. 1, pp. 77-96, Spring 2005

1.    Bowie, Norman E (Business and Society Review: Journal of the Center for Business Ethics at Bentley College, vol. 110, no. 1, pp. 77-96, Spring 2005).

2.    The Future of Intellectual Property Spinello, Richard A (Ethics and Information Technology, vol. 5, no. 1, pp. 1-16, 2003)

3.    The Free Software Definition: http://www.fsf.org/licensing/essays/free-sw.html

4.      ג'ון לוק, "המסכת השניה – על הממשל המדיני", מהדורה שניה, תרגום י' אור, תשי"ט, ע"מ 21-39.

5.      ד"נ 6407/01 ערוצי זהב ואח' נ'  Tele Event Ltd , פ"ד נח(6) 6

6.      ג. א. מור: "פרינקיפיה אתיקה (עקרונות האתיקה)" שנת 1903

7.      תרבות דיגיטלית, וירטואליות, חברה ומידע,עורכת יעל אילת ון-אסן,הוצאת הקיבות המאוחד,2007

8.      דיון מחודש בזכויות יוצרים - http://www.i-law1.co.il

9.      ואלה מחשבים, "העגל רוצה לינוקס"

10. "ניהול זכויות דיגיטלי - DRM"/ קורי דוקטורוב - הרצאה ליחידת המחקר של מיקרוסופט.

11. "הקתדרלה והבזאר" – אריק ריימונד. http://www.isoc.org.il/magazine/magazine3_8.html


--------------------------------------------------------------------------------

John Perry Barlow -A Declaration of the Independence of Cyberspace: http://homes.eff.org/~barlow/Declaration-Final.html

את המושג Cyberspace הגה לראשונה סופר המד"ב ויליאם גיבסון בספרו “Burning Chrome” בשנת 1982. משמעות המושג היא שילוב של המושגים Cybernetics ו Space והוא מתייחס למרחב הווירטואלי של עולמות על גבי רשת האינטרנט.

John Perry Barlow - The Economy of Ideas .Wired Magazine 1994

Margaret Jane Radin: "Property and Personhood", 34 STAN. L. REV. 957

ג'ון לוק, "המסכת השניה – על הממשל המדיני", מהדורה שניה, תרגום י' אור, תשי"ט, ע"מ 21-39.

Garret Hardin, "The Tragedy of The Commons", 162 Science1243. 1968

Free riders: עובד שאינו שייך לאיגוד מקצועי אך נהנה מהטבות פעילות האיגוד; מי שמשיג משהו ללא מאמצים וללא עלות

The Ontology of Cyberspace: Philosophy, Law, and the Future of Intellectual Property Koepsell, David R (Chicago: Open Court, 2000.), page 125.

Rose, Carol M (2003) Page 7. Romans, Roads, and Romantic Creators: Traditions of Public Property in the Information Age.

ד"נ 6407/01 ערוצי זהב ואח' נ'  Tele Event Ltd , פ"ד נח(6) 6

http://www.ynet.co.il/Ext/Comp/ArticleLayout/CdaArticlePrintPreview/1,2506,L-3794070,00.html

Litman, Jessica (2001). DIGITAL COPYRIGHT: Prometheus Books

 שם, עמוד 14.

דבריו של תומאס ג'פרסון מובאים במסגרת מאמרו של פרופ' לסיג –Lawrence Lessig, "The Death of Cyberspace", 57 Wash & Lee L. Rev. 337

De George, Richard T., The Ethics of Information Technology and Business, Blackwell Publishing, 2003

"ניהול זכויות דיגיטלי - DRM"/ קורי דוקטורוב - הרצאה ליחידת המחקר של מיקרוסופט

כשל נטורליסטי הוא הצדקת טענה ביחס לרצוי על פי המצוי (בעיית הרצוי והמצוי). הטענה עשויה לגעת בחובות מוסריות או במצב עניינים אידיאלי, אך הצדקתה נשענת על הטענה שעלינו לקבל תמיד את מצב העניינים הקיים כנתון. המונח נטבע על ידי ג. א. מור בספרו "פרינקיפיה אתיקה (עקרונות האתיקה)" משנת 1903.

Digital Rights and Wrongs: Intellectual Property in the Information Age.

Bowie, Norman E (Business and Society Review: Journal of the Center for Business Ethics at Bentley College, vol. 110, no. 1, pp. 77-96, Spring 2005).

The Future of Intellectual Property Spinello, Richard A (Ethics and Information Technology, vol. 5, no. 1, pp. 1-16, 2003)

ג'ון לוק - על הממשל המדיני המסכת השנייה מאנגלית יוסף אור, הוצאת מאגנס, 1948.

שם עמוד 9

שם, עמ' 2.

ההגדרה לקוחה מתוך אתר האינטרנט של הקרן http://www.fsf.org/licensing/essays/free-sw.html

הרישיון הנפוץ בתוכנות חופשיות הוא – GNU - General Public License

Copyleft: שם כולל לסוג של רישיונות למידע או מדיה כלשהם (תוכנה, מסמכים, סרטים וכו') המבטיחים את חופש השימוש בה. השם copyleft הוא פרפראזה על המונח copyright שמגביל את חופש השימוש באינפורמציה (באנגלית: right - זכות, וגם ימין. על כן השימוש במילה left, באנגלית: שמאל וגם נשאר - זכות השימוש - בידי המשתמש).

דיון מחודש בזכויות יוצרים - http://www.i-law.co.il

ואלה! מחשבים, "העגל רוצה לינוקס" כתבה מיום 14.9.03

www.beshutaf.co.il

דיון מחודש בזכויות יוצרים - http://www.i-law.co.il